יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

שישה ימים ומלחמה

קצת רקע: במלחמת ששת הימים, הייתי תלמידת תיכון. המשפחה גרה בלוד, ברח' ל"ל (החשמונאים) מס' 7, על הכביש הראשי שחצה את הרחוב לאורכו והמשיך לבסיס הצבאי, בית נבאללה. המכולת של אימא הייתה צמודה לבית בו גרנו, והכניסה למכולת פנתה לכביש הזה.

***   ***   ***   ***

צפירה מתמשכת -
אות כי פרצה המלחמה.
בבתים וברחוב האפלה.
נייר דבק שתי וערב על השמשות,
מכוניות דרכן עושות ללא אורות.

מבוגרים וילדים הגחנו מפוחדים מהבתים
מגששים בחושך האחד אל עבר שכנו.
איש הג"א מזוין במשרוקית ופנס -
ריכז את כולנו תחת עץ התאנה
שפרסה ענפיה אל מרכז המדרכה החולית הרחבה
סמוך לכביש היחיד שחצה את השכונה,
מול חנות המכולת של אימא.

אימא כולה נסערת
עמדה צמודה אל אבא -
שהסתיר בכף ידו קצה סיגרייה דולקת
ממנה שאף קצת רוגע.

שקט מתוח נזרה בכל.

יבבה חרישית מכיוון אמו של יעקבי
מלווה בתפילה לשלום בנה יחידה
המשרת בחיל קרבי,
אפשרה את בכין של אמהות אחרות וגם את בכיה של אימי.
מביטה על כולם ולא תופסת.
צפירה עולה ויורדת.

עם אור ראשון, בעיניים דומעות
מילאה אימא מוצרי מזון
בתוך פחים גדולים
מוכנים להעמסה.
אני יודעת מה זאת מלחמה -
אמרה.

כן, אימא יודעת מה זאת מלחמה,
שהרי היא ניצולת שואה -
אבל איך היא בכלל משווה שואה למלחמה.

טנקים עושים דרכם שיירות.
חיילים בצפיפות בתוך משאיות.
אימא נתנה בידינו ממתקים
לזרוק אל החיילים.
צפירות מתמשכות, עולות ויורדות,
כך ספרנו שלושה ימים ושלושה לילות.

באופק נראו בבירור התפוצצויות.
אבא כל הזמן מאופק.
- אולי בזה הרגע, יורה אחי מטנק.
הקריין מודיע -
כוחותינו שולטים בכל החזיתות,
מטוסינו פוגעים פגיעות טובות,
אך הדאגה ליקירים -
העיבה על כל שמחה.
היום הרביעי למלחמה.

משאית חלפה על פנינו
בכיוון לבית-נאבלללה.
חיילים מאובקים בתוכה הבחינו בנו -
אנחנו מנצחים!
קראו לעברינו -
אנחנו ברמאללה!
ביד מורמה מסמנת וי, ליוו את הקריאה.
יממה חמישית נספרה.

ברדיו שירי לכת ומדורה.
סביב כל מי שאחז טרנזיסטור
התגודדו שכנים צמאים לכל חדשה.
היום השישי למלחמה.

- ירושלים שוחררה!
- נחתם הסכם להפסקת לוחמה!

פתחי הבתים קושטו בדגלים.
הרחוב הראשי, הרצל, המה ממשאיות חונות.
ובתוך המשאיות, חיילים שרועים זה על זה.
הרמתי עצמי על בהונות רגלי לגבוה מה -
הי חייל!
קראתי -
אולי פגשת את אחי תוך כדי מלחמה...
קוראים לו יוסי, גם הוא חייל...
כזה גבוה, עם שיער כהה מתולתל....

שפתיים מאובקות
נמתחו אט אט לחיוך, שחשף טור שיניים צחור,
ויד עייפה הושטה לצבוט את לחיי שסמקה -
כן ילדה,
פגשתי את אחיך -
חבוש כובע פלדה וחגור חגור,
שישה ימים רצופים -
הוא עייף,
מתגעגע הביתה לחזור -
כמו כל החיילים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה